זהו מכתב שכתב יוסף איילון, שהיה חבר של המשפחה, לילדיה של רצי חודשיים לפני מותה, .
" היום הייתי בעפולה בתור נהג בית, והיתה לי שעה פנויה אז קפצתי לבית האבות לבקר את אמכם. חברה שלי שנהגה כל שבוע בנאמנות לבקר אותה מסרה לה תמיד דרישת שלום ממני. מזמן לזמן היא דחפה אותי לבקר אותה , דבר שעשיתי. לפני שבוע אמרה לי אותה חברה שלא כדאי שאבקר אותה היא כבר לא תכיר אותי. שהיא השתנתה לגמרי וזה כואב לראות אותה ככה. מוטב שתישאר בזכרונך כפי שהייתה פעם, אז חשבתי אני רוצה לראות אותה עוד פעם , אולי כבר לא תיהיה לי עוד הזדמנות. על הביקור הזה אני רוצה לספר לכם.מצאתי אותה יושבת בעגלה חצי מנומנמת כאשר ראשה שמוט הצידה המטפלת העירה אותה ואמרה שיש לה ביקור.אמרתי לה בגרמנית שזה אני במברגר משדה אליהו". היא פקחה עינייה ואמרה:" האם אתה בא הנה לעיתים קרובות" ועניתי לה כן. אחרי זה ניהלנו שיחה ארוכה בגרמנית. שאלתי אותה על הילדעם והנכדים והיא תיקנה אותי" לא נכדים אלא נינים" מלאת גאווה. היא רצתה שנצא החוצה אך השמש הייתה חזקה והמשכנון לשוחח. ראיתי שהיא התעטפה במטפחת שהיה רשום עליו השם נתנזון. על שאלתי ענתה לי ששרה הינדה הביאה לה אותה מתנה. " איפה החדר שלך " שאלתי והיא אמרה לי שבאמצע. ידעתי כמה קשה היה לה שלא היה לה חדר משלה. כשנפרדתי ממנה אמרתי " להתראות " אז היא ענתה לי " האם אתה באמת חושב שנתראה?" אני מחיתי על זה בתוקף ואמרתי שאיןלי ספק שעוד נתראה. לא עזבתי עד שאמרה" בסדר נתראה. כשהיא הלכה עלו לי הדמעות בעינים.אני לא צריך להגיד לכם איזו אישה נפלאה אמא שלכם .
לאורך כל השנים האלה , בבית האבות נשמרה במין אצילות נפש שכולם הכירו בה , ובאמת קשה לראות אותה הולכת ודועכת . יחד עם זאת שמחתי לראות איך אפילו בימים קשים אלה היא שומאת על צלילות דעתה ואופייה. ואת זה רציתי להגיד לכם .
